ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל מספר על קבוצת בני נוער שהופכים לדמויות של משחקי וידאו, אבל קשה לומר אם הוא סרט המשך ללהיט “ג’ומאנג’י” של רובין וויליאמס בשנת 1995, גרסה מחודשת, אתחול מחדש או משהו אחר. אבל זה בהחלט סוג הסרט שעובד בשמו של שיר רוק קלאסי ומקפיד לפוצץ אותו במהלך הקרדיטים הסופיים, כך שאנשים שהיו בשנות העשרים לחייהם במהלך שנות התשעים וכעת יש להם ילדים משלהם (ו כנראה לקח אותם לסרט הזה) יכול להרגיש את העקצוץ הפבלובי.
התיאור הזה גורם ל”ג’ומאנג’י” החדש לומר שהוא שייך גם לקטגוריה סרטי קומדיה ולהישמע כמו תפיסת מזומנים, ובמובנים רבים זה כך – אולפנים כל כך מאוהבים ברעיון כי נכסים אינטלקטואליים קיימים הם ביטוח קופות, עד שהם נוטים יותר להאיר זאת. ממשהו חדש באמת, אף על פי שאף אחד בדיוק לא השקיע בשני העשורים האחרונים באומרו, “הלוואי שמישהו יכין עוד ג’ומאנג’י.
יחד עם זאת, זוהי סטייה מצחיקה חביבה, ולפעמים יותר מכך. . יש לו מספיק פיתולים והפתעות כדי למשוך את הצופים, למרות העובדה שסיפורו של הבמאי הסופר ג’ייק קסדן (שנכתב בשיתוף ארבעה אנשים) הוא בסופו של דבר לא הרבה יותר בשרני מזה של משחק וידאו משנות התשעים שהדמויות מאכלסות בסופו של דבר לאחר שנגזרו עליהן גזר דין. למעצר מסוג “מועדון ארוחת הבוקר” בבית הספר. (בסרט המקורי ההסטה הטיטולרית היא משחק לוח מיושן, בדיוק כמו בחומר המקור, ספר הילדים הפופולרי של כריס ואן אולסבורג).
הגיבורים כאן הם ספנסר (אלכס וולף), חנון רציני; חברו הטוב ביותר של ספנסר, פרידג ‘(סר’דאריוס בליין), כוכב כדורגל שבסופו של דבר מקורקע לאחר שהרשויות הבינו שאלכס כתב עבורה שיעורי בית; בת’אני (מדיסון איסמן), טיפוסית נמר חסכונית קלאסית שמכורה לסמארטפון שלה ומצלמת תמונות סלפי ללא הרף; ואת מרתה הספרדית, החרדה חברתית (מורגן טרנר). לכולם יש חוסר ביטחון ובעיות. ברגע שהם מסתיימים בתוך משחק הווידיאו של ג’ומאנג’י, אותן דמויות מנוגנות על ידי דוויין ג’ונסון (בתור ספנסר החנון); קווין הארט (בתפקיד מקרר הג’וק); קארן גילן (כדמותה המדהימה במיוחד של מרתה), וג’ק בלאק, מכל האנשים, כבת’אני. בחלל המשחק אמורים להיות חמש דמויות ואנחנו פוגשים את החמישית בזמן: אלכס וריכי (ניק ג’ונאס), שמוצג כנער נמרץ בפרולוג הסרט מ -1996, רק כדי להישאב אל תוך הסרט למשחק ולהפוך לנער החסר המקומי שמשפחתו האבלת בלי סוף עדיין חיה בביתם הרעוע כעת.
הפיה המחליף גוף מאיים לשחוק את קבלת הפנים במהירות (חה חה, החנון המגושם נראה כמו דוויין ג’ונסון עכשיו, ולילדה המביכה יש שרירי שרירים!), אבל השחקנים לוקחים את משימתם לשחק בני נוער ברצינות כה רבה עד שהסרט גולש. יחד על גל של רצינות עם פוקר, ומערבב רגעי פאתוס עם הסלפסטיק הרחב במיוחד שלו. (למעט הומר סימפסון של דן קסטלנטה, אף אחד לא צורח מכאב בצורה מצחיקה יותר מקווין הארט.) בנקודות מסוימות אתה עלול להרגיש כאילו אתה צופה במערכון הארוך והמופלא ביותר של “סאטרדיי נייט לייב” אי פעם, עם נוף ג’ונגלי שופע אי פעם. (הסרט צולם בחלקו במקום בהוואי) והתקפות על ידי היפופוטמים של CGI, קרנפים, קופים, תנינים וכדומה. אבל מכיוון שכל העניין משחק כמו פנטזיה של ערוץ דיסני בת העשרה כיצד תהיה גיל ההתבגרות, זה עובד מספיק טוב, במיוחד כשמצמידים דיונים אינטנסיביים על כללי המשחק (כמה חיים אתה מקבל, כמה רמות יש, כיצד להרים את הקללה מהארץ וכו ‘).
גם בניית משחק הווידיאו וגם הפוליטיקה המגדרית שלה מאוד משנות ה -90. הסרט מודע לכך ועושה צחוק מכך, אם כי יש מעט היבט לאכול-את-העוגה-שלך-שיהיה-לך-גם לאופן בו הוא מציג את גופותיהם של ג’ונסון וגילן. יש מדי פעם טלטלות של מהומה, בעיקר בזכות הנינג’ות הרוכבות על אופנוע שעושות את הצעתו של הנבל של הסרט ג’ון ואן פלט (בובי קנוואלה), דמות שטנית שרוצה לשלוט בעין היגואר ולתבוע שליטה על הארץ. סצינות האקשן בנויות עם קצת פנאש ומצליחות להיות מרגשות אם כי אתה אף פעם לא מודאג ברצינות שאף דמות מרכזית הולכת לאבד את כל חייהן. קסדן, יוצר סרטים ותיק שבמקרה הוא בנו של “שודדי הארון האבוד” ושל התסריטאי “האימפריה מכה לאחור”, לורנס קסדן, יש תחושה של בית הספר הישן כיצד לבנות רצפים מסוג זה. הצילומים מורכבים בצורה מהורהרת, לרוב, ואתה תמיד יודע איפה אתה ומה עומד על הפרק מרגע לרגע.
תרחישים של התסריט מאפשרים רגעי אופי מצחיקים מקסימים ולעתים קרובות סוריאליסטיים, כמו כאשר בת’אני העגולה והנוצחת של בלק מורה על מרתה הסופר-בכושר אך עדיין מביך מבחינה פיזית של גילן כיצד להיות סקסית. ההליכה “היי, המלח” של בלק מעוררת את באגס באני בגרירה, והריקוד “המפתה” של גילן להסיח את דעתם של כמה שומרים נראה כאילו היא מנסה לנער חול מהמכנסיים תוך התמודדות בו זמנית עם מקרה רע של אוזני השחיין. לסרט אין את האומץ לעקוב אחר כמה מהרעיונות החתרניים יותר שלו (כמו בתאני המתאווה לאלכס) למסקנות ההגיוניות שלהם, כנראה בגלל שמדובר בפרויקט יקר שנבהל להרחיק מגזר מסוים בציבור (דמיין את המסלולים) אם ג’ק בלאק נעול שפתיים עם ניק ג’ונאס במשהו שאינו במצב החייאה). אבל זה עדיין מפתיע במובנים רבים ממה שהיה צריך להיות, והמבצעים נהנים בבירור כל כך לשחק בני נוער חסרי ביטחון שאתה נשאר מעורב גם כאשר רזון המיזם הופך ללא עוררין. זהו סרט של שני כוכבים וחצי, בכנות, נתקל ברמה כי השחקנים חביבים, לסרט אין מחשבה אכזרית בראשו, והגמר הסנטימנטלי מרגיש שהושג.
(2017) Jumanji: Welcome to the Jungle
