כריסטופר רובין עוקב אחר כריסטופר רובין המבוגר שמוצג על ידי יואן מקגרגור (פרקי 1-3 של מלחמת הכוכבים, היפה והחיה). כריסטופר עזב את עץ מאה עכו וראה את הצד האפל של העולם האמיתי. לאחר שהתמודד בפנימייה, מלחמה והתמקם בעבודת מנהל יעילות אצל יצרן מזוודות, איבד כריסטופר את ילדו הפנימי. כדי להחמיר את המצב, עליו למצוא דרך להוזיל עלויות בעבודה או לראות את עובדיו מרפים. עליו לנהל זאת תוך ניסיון למצוא זמן לבלות עם אשתו ובתו לפני שהוא שולח אותה לפנימייה.
מטרת הסרט היא להציג יותר בחיים מאשר בעבודה. זה מתואר בבירור דרך הסרט וההודעה מגיעה לקהל, אולם יוצרי הסרט לא לוקחים שום סיכוי בעדינות.
נושא זה נדחף בעקביות דרך סרטם של פו הדוב וחבריו, במיוחד כאשר הסצנות מוגדרות בעץ מאה עכו. בעוד שהוא מתרחש בלונדון, במיוחד במקום העבודה של כריסטופר, המשחק של דמויות משנה הוא מעל העליונה וקומי. זה גורם לסרט לסבול מכך שלא ביסס את האנטגוניסט במובן כלשהו של ריאליזם שיחזק את המסר של הסרט בצורה אורגנית יותר. עם זאת, הסרט אכן מביא סיפור יעיל לסיפורים, הוא פשוט משאיר לצופים מעט את עצמם לגלות.
אחד החששות הגדולים ביותר לסרט זה שיצא לאקרנים היה הבחירות האסתטיות שנעשו ביחס לוויני וליצורים האחרים של עץ עכו. עם זאת, אלמנט זה עובד היטב בהקשר של הסרט. יש כאלה שיכניסו את כריסטופר רובין לקטגוריה של סרטים לילדים אבל אני לא בטוח שזאת בחירה טובה.
האסתטיקה השגרתית של פו הדוב, החזרזיר, טיגר ושאר היצורים משתנה עם התקדמות העלילה. שינוי ויזואלי זה מחמיא מאוד לנושא כאשר הקהל חווה את הסרט. לא רק העבודה האסתטית של הדמויות, אלא שצוות הצילום של הסרט כולו ראוי להערכה. הבחירות הקולנועיות שלהם גורמות לסרט להרגיש מאוד נוסטלגי ויפה. על זה מחמיאה המוסיקה הקלאסית פו הדב של ריצ’רד ורוברט שרמן, בביצוע ג’ים קאמינגס.
בעוד שכריסטופר רובין חוזר על המסר שלו לתקלה במהלך הסרט, המסר שלו עדיין נכון לא פחות. הסיפור חסר עדינות ומחוץ לדמויות הראשיות שלנו, שאר הסרט מרגיש כמעט כמו קריקטורה שמציעה אנטגוניסט אקסצנטרי ופריטים מיותרים לעלילה. עם זאת, סרט זה אכן לוכד את האמת להרגיש כמו מבוגר בזמן שהוא מעביר את הנוסטלגיה של פו הדב. אני ממליץ על הסרט הזה למעריצי פו הדב ולמבוגרים צעירים המחפשים שמחה והשראה.
Christopher Robin – 2018
