וסטוורלד היא סדרת מותחן מדע בדיוני טובה. כדי לסכם בקצרה את העונה הראשונה של המופע, וסטוורלד הוא פארק שעשועים שבו האורחים יכולים לבחור סיפורים והרפתקאות להשתתף בהם עם המארחים (רובוטים שתוכנתו על פי הסיפור שהם מקבלים), או שהם יכולים לשוטט בחופשיות כרצונם לעשות מה שהם רוצים.
הצופים מקבלים הצצות לסיפורים בפארק ואיך מתוכנתים המארחים. המופע מציג מארחים שונים, אך דולורס (אוון רייצ’ל ווד) ומייב (ת’אנדי ניוטון) הם מרכזי הסיפור. ככל שהסיפור מתקדם, נחשף כי הסיפור סופר לאורך שני לוחות זמנים, האחד בעבר כשהפארק רק פתח את שעריו, והשני התרחש בהווה שבו המארחים מתקרבים לרגישים. לאחר חשיפת שני לוחות הזמנים אנו מבינים כי האיש שכבר שנים התייחס למארחים כשווים, ויליאם, הוא כיום אורח תכוף שמרגיש הנאה לענות אותם, מחפש למצוא את “הרמה הבאה” של הסיפורים.
הסיפור נותן מבט פסימי על האנושות והמוסר. המופע מתאר בפני הצופים את מה שאפשר לתאר כארץ פלאים סדיסטית, בה האורחים לא נרתעים, אמפתיה נשכחה מזמן והמוסר אינו אלא מילה. אין השלכות שכן אין כללים. הכל מותר. האורחים מראים למפלצות שהם כשהם שמחים לענות, לאנוס ולהרוג את המארחים.
כמובן שאפשר להתמודד עם ההיגיון הזה עם הטענה שהם הורגים רובוטים.
נכון, אבל מה שמפחיד הוא שלמרות שהמארחים משדרים “רגשות” (כן, הם מתוכנתים לעשות זאת), הם עדיין מרגישים כמו רגשות אמיתיים, והאורחים לא מתרגשים (מהם). אין שניה של ספק בעיניהם כשהם מתענגים על התעללות והפרת המארחים. נראה כאילו הם הסתירו את הצד האיום הזה עמוק בתוכם ובווסטוורלד, הם יכולים לשחרר אותו. יש פעמים שזה באמת מחליא לצפייה. אולי אחת הסצנות קורעות הלב והכואבות ביותר לצפייה היא מייב שחיה את חוויותיה הקודמות, את כל הסבל שעבר, במיוחד לראות את האיש בשחור צוד אותה ואת בתה. הרגע הזה הוא לא רק קריטי בסדרה, אלא גם הזרז למהפכה של מייב. לפעמים אני שואל את עצמי מתי יהיו סדרות ישראליות ברמת של וסטוורלד…
מה שמעניין בתצוגה זו של האורחים הוא כיצד מעשיהם מנוגדים למארחים. לעיתים הם נראים אנושיים יותר מאורחים לאור המצבים הללו. “לתענוגות האלימים האלה יש מטרות אלימות”, ביטא דולורס. בסוף עונה 1 צופים הצופים בתחילת המהפכה: המתעללים עומדים מול המתעללים שלהם. המכונות סוף סוף נלחמות נגד העוול שנגרם להן. מה יותר אנושי מאשר לעמוד על מה שנכון?
מצד שני, ניתן לטעון שאולי התנגשות זו חיפשה דר ‘פורד (אנתוני הופקינס) לאורך כל הדרך: תגובתו של אדם שאיבד תקווה וראה את המפלצות שהסתתרו לעין. . אדם שחי בחברה שזה מוסרי כשזה נוח. מצד שני, זה יכול להיות כל העבודה של אדם משוגע.
הייצוג של האנושות במופע הוא מה שאנחנו עשויים להכחיש, שאכן קיים הרצון הסדיסטי וחוסר האמפתיה. זה מוכיח שלעיתים המוסר שלנו מושחת. ווסטוורלד הוא ייצוג דרמטי אך נאמן למה שאנשים מסוגלים לעשות כאשר אמפתיה הולכת לאיבוד. התיאור הזה מודגם על ידי המבקרים מכיוון שהם אינם תופסים את הכאב והסבל שהם מביאים לאחרים.
Westworld
